יראת שמיים ודקדוק במצוות

יראת שמיים ודקדוק במצוות

יראת שמים אינה דבר קטן אלא עיקר עבודת ה', כפי שהתורה בספר דברים (י,יב) כותבת "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".
ומבארת הגמרא במסכת שבת דף לא עמוד ב:
"דאמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר (דברים י) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וכתיב (איוב כח) ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו', שכן בלשון יוני קורין לאחת הן".

ר' יוסף היה ירא שמים אמיתי והקפיד על קיום מלא של כל מצוות התורה. קיום המצוות היה אצלו דבר חי והוא קיים אותם מתוך יראת שמים ולא כמצוות אנשים מלומדה. השולחן ערוך היה נר לרגליו בכל צעד ושעל. וזאת למרות שחי בתקופה לא קלה שהרבה אנשים נשברו ועזבו את הערכים שגדלו עליהם במיוחד בענייני דת ואמונה.
בלכתו לפרדס לא היה שוכח לקחת איתו מלח לטבל בו את הפת וכן לקיחת מים לנטילת ידיים כראוי ולמים אחרונים. דברים כאלו היו בראש מעייניו, ועליהם הוא חשב בלכתו לעבודה.
נאבק קשות עם ההשפעה השלילית החיצונית שאיימה על בנותיו ובנו, מאבק לא קל שדרש השקעה רבה ויראת שמים אמיתית שלא מושפעת מלחץ חברתי ולא מתכופפת מפני שחיקה הדרגתית. היה מקפיד על הבנות שלו שלא יסתובבו עם בנים, לא ילכו לסרטים ולא יכניסו חוברות לא צנועות וכד'.

מספר נכדו הרב שמעון:
"כאשר היה מברך אותי וגם אחרים היה מאריך מאד בברכות על יראת שמים ועבודת ה' לשמה ולימוד תורה לשמה. לא עבודה בשביל הכבוד או העולם הבא וכו', אלא לשם שמים. הרגשנו בברכותיו יראת שמים אמיתית".
מספרת אחת הנכדות:
"כל עת שביקשנו שיברך אותנו היה מברך בלבביות גדולה ביותר וברכות שיוצאות מלב אוהב וטהור, נקי וזך שלא חסר משום כוונה טובה וכנה ואמיתית. תמיד אהב לברך שלא יהיה חטא, שיהיו מחשבות טובות בין ברוחניות ובין בגשמיות, והכול לעבודת ה' יתברך".
הרב יהושע:
"כספו לא נתן בנשך. אבי שנא את הריבית ופחד מעונשה. מצידו, מה שחסך היה מוכן שיישאר כך ללא רווחים שבאים מריבית והוא שאל בבנק וכל אדם שידו בעניין זה של חסכונות כיצד ניתן לא להרוויח מריבית.
לא היה אוכל לפני שהיה נותן לבעלי החיים לאכול, כפי שהתורה מחייבת".

יראת השמים שלו ניכרה כבר בצעירותו במרוקו לאחר חתונתו, אז עמד בפני ניסיונות לא קלים. כפי שמספר בנו הרב יהושע:
"אבי סיפר שההשגחה במפעל עשתה אותו חולה משום שלא פעם היה עליו להוריד מקו היצור טונות של בצק ולפסול כמות גדולה של בצק והפועלים שלא היו מקפידים כעסו ורבו עם אבי, עד שאבי פנה לבעל המפעל ואמר לו אני רוצה שתכנס את כל הפועלים ותצווה עליהם שכל מה שאני פוסל מקובל עליך ואתה מעוניין בכשרות ולא ברווח על חשבון הכשרות וכך היה.
אבל עם כל זה החליט אבי לעזוב את המפעל. עבודת ההשגחה הייתה מאד קשה בשביל אבי באשר הוא אדם ירא שמיים שלא היה מוכן להתכופף לעובדי בית החרושת שכעסו על אבא שאסר להם לאפות בצק ששהה בין המכונות יותר משמונה עשרה דקות. ולא רק זאת אלא שהוא השגיח שעה שעה וזה לא מצא חן בעיני העובדים שהתרגלו שהמשגיח בא לזמן מסוים והולך. העובדים התלוננו אצל בעל הבית אבל הוא הסביר להם שאבי הוא המחליט ושאסור להמרות את דבריו.

אבי לא יכול היה לסבול מלחמה מעין זו זמן רב, אז הוא עבר להיות שוחט במרכז המסחרי בקזבלנקה, מקום בו הרוויחו השוחטים יפה. גם שם התפרסם אבי אבל זה לא ארך זמן רב כי פעם אחת לאחר שחיטה גילה שהסכין נפגמה ואז הוא אמר לעצמו: מה, האכלתי נבלות? ומיד עזב את עבודת השחיטה על אף הכבוד שזכו לו השוחטים ובעיקר אבי וכן הרווח הכספי שהשוחטים זכו לו.
על אף ההכנסה הטובה מעבודת השחיטה החליט אבי לעזוב את עבודת השחיטה בגלל שדאג שמא אחרי ששחט מספר עופות הסכין תיפגם ועד שיבדוק אותה שנית היא תנבל את העופות שישחטו לאחר שהסכין תיפגם.
הוא סיפר לי שתמיד דאג מזה וזה גרם לו לעזוב את עבודת השחיטה ולעבור למסחר".

בניסיונות מעין אלו עמד גם בעלותו ארצה. מספר אברהם חזן:
"בשנים הראשונות לאחר שר' יוסף זצ"ל עלה לארץ הציע לו יהודי למכירה בית ביפו במחיר מצוין. הוא בא לבדוק את הנכס ואכן הייתה זו "מציאה" של ממש. לאחר ששילם את המקדמה ועמד לשלם את שאר הסכום פתאום שמע רעש של פעמונים. לאחר שהבין שמדובר בפעמונים של כנסיה שר"י, פנה אליי ואמר, לגור ליד עבודה זרה?! בשום אופן לא. השאיר את המקדמה ועזב במהירות את המקום. חשוב לי לציין שהמקדמה הייתה סכום מכובד מאד".

אמרו חכמינו במסכת ברכות דף ו עמוד ב:
"ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל אדם שיש בו יראת שמים - דבריו נשמעין". דבריו של ר' יוסף היו נשמעים היטב והיו מקובלים על שומעם. בתחומים רבים היה הוא המילה האחרונה והקובעת על כל המשפחה הרחבה, על תושבי המושב והמושבים הסמוכים ועל כל מכיריו. וזאת משום שהייתה בו יראת שמים.
ר' יוסף ואשתו עישה תחיה חזרו ושיננו לילדיהם ולנכדיהם שהחשוב ביותר זה יראת שמים ולקיים מצוות ה'.
מספרת בתו דבורה שתחיה:
"כאשר הייתי ילדה, לקחתי כמה חתיכות עץ וניסיתי לבנות בובה על-ידי מסמרים. אבי בדיוק חזר מהעבודה ובא לראות מה אני עושה. כאשר הסברתי לו, הוא אמר לי בעדינות: זה אסור, זה כמו פסל, אבל אני אקנה לך בובה מותרת".

מספרת בתו אביגיל שתחיה:
"ידעתי שבעניין שמירת שבת וחג אין פשרות מגיל שלוש או ארבע. אם הבאתי עלה שנשר בשבת או ביצה שתרנגולת הטילה בשבת (אז גרנו במושב) או ניר שקרענו חלילה על מעשים אלו אבא לא ויתר לנו, ואנו למדנו את הלקח".
מספרת בתו דינה:
"היה אדם מיוחד במינו, צדיק, עד היום האחרון גיל תשעים כמו גיל עשרים.
עמד על העקרונות הנכונים שלו. לא וויתר על כלום והתייחס לכל דבר תמיד קטן וגדול".
הוא שמר שבת בחומרה רבה. לא היה שייך אצלו, לפחות בשבילו, להתיר או להקל במשהו. השבת הייתה מאד מיוחדת בביתם.
בנו הרב יהושע:
"אבי ז"ל הקפיד מאד על כבוד השבת. גם בימים הקשים שלפני פטירתו הוא היה לובש בגדי שבת ומתרחץ מעט לכבוד שבת והיה חופף על פניו הוד של קדושה ופנים מאירות וכך הוא ואימא שתחיה קבלו את השבת.
היו לאבי בגדים מיוחדים לשבת כולל נעליים. כשהיה מוכן לשבת היה עליו אור מיוחד של קדושה".
בתו דבורה מספרת:
"אני זוכרת שבשולחן שבת לא הסכים שנדבר דברים בטלים. תמיד ביקש שנקרא משניות, נשיר שירי שבת, והוא היה אומר דברי תורה".
אחד מהשכנים הצעירים שלו בקריית גת שהוזמן פעמים רבות להתארח אצלם בסעודות שבת תיאר את החוויה הרוחנית שחווה כ-מעין עולם הבא.

חוקי התורה והמנהגים היו אצלו דרך חיים. הוא ידע אותם ואת טעמם. בנוסף על כך שהם ציווי ה' ובתור שכך עלינו לקיימם הוא גם התחבר לצד הפנימי שלהם. מנהגי האבלות בשלושת השבועות ובתשעה באב לא היו אצלו עול מעיק אלא ביטוי אמיתי לצער שלו על החורבן. הוא באמת כאב את חורבן ירושלים.
מספר הנכד הרב שמעון:
"מרת אימי שתחיה מאד החמירה בכל שלושת השבועות. בצעירותי לא כל כך הבנתי מדוע ולמה וחשבתי שאולי מדובר בחומרות יתרות. אך כאשר גדלתי ועמדתי על דעתי הבנתי שאת הנהגותיה קיבלה מאביה, סבי ר' יוסף, והחומרות הללו נבעו מכך שהוא באמת כאב את חורבן ירושלים. היה חשוב לו שאנחנו נרגיש את הצער על החורבן ולא ננהג את המנהגים רק מפני שהם כתובים בשו"ע".

מספר הבן הרב יהושע:
"מי שהיה רוצה להרגיש את האבלות על החורבן היה צריך לבוא ולראות כיצד אבי ז"ל ואימי שתחיה נהגו בעצמם וכיצד הנהיגו בבית בתקופת שלושת השבועות ותשעה באב. גם ההרגשה בבית הייתה של אבלות. הרגשנו שחורבן בית המקדש הוא אסון נורא. תמיד שמענו קינות בימים הללו".

הרב יהושע:
"כאשר אבי שמע פעם מאחד הרבנים שדיבר על הכשר של תנור לפסח הוא יצא נגד זה ואמר אבל האנשים לא ידעו כיצד להכשיר ויבואו לזלזל בחמץ.
בדיקת החמץ בפסח שלו הייתה נותנת לנו את ההסתכלות הנכונה על איסור אכילת חמץ. הבנו שזה לא משחק".

הבת דבורה מספרת:
"בשנים האחרונות כאשר לא היה יכול ללכת לבית הכנסת, בזמן של שמחת תורה בהקפות הניח ספר תורה על שולחן קטן והיה מסתובב יחד איתנו או עם הכסא גלגלים. אין ספק שאבי היה ירא שמים אמיתי.
כשהיינו רוצים לאכול יותר משני זיתים היה אומר לנו "אל תאכל בתרי אל תשתה בתרי" [עפ"י הגמרא בפסחים קט: לגבי החשש סכנה שיש בזוגות].